פסק-דין בתיק ת"ק 15280-02-11

1.         ביום 7.2.10 אירעה תאונת דרכים בה נפגע רכב שהיה נהוג בידי התובעת הילה ליבי וכן נפגע רכב שהיה נהוג בידי הנתבע טמור רומן והיות וכ"א מהמעורבים בתאונה סבור שהאחריות רובצת על זולתו, הוגשו בנדון דנן תביעה וגם תביעה שכנגד.

            למען הקל עם הקורא הנכבד, תיקרא הילה ליבי, שהיא התובעת וגם הנתבעת שכנגד "התובעת" ואילו טמור רומן שהינו הנתבע וגם התובע שכנגד ייקרא: "הנתבע".

2.         א.         בכתב התביעה, מציינת התובעת בקצרה, שהשלימה פניית פרסה ורכב צד ג' בא במהירות  מהכביש הישר, ניסה להיכנס בין רכב התובעת ובין מכונית שחנתה מימינה וכתוצאה מכך, נפגע רכב התובעת בצד ימין קדמי.

                        בגין פגיעה זו תובעת התובעת את נזקיה, הן מהנתבע והן ממנורה חב' לביטוח בע"מ בסך של 4,113 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 3,563 ש"ח, דמי ביול 50 ש"ח והוצאות משפט, הפסד זמן וימי עבודה בסך של 500 ש"ח.

            ב.         א)         הנתבע סבור, שהאחריות לתאונה רובצת על התובעת. מאחר ועובדות האירוע, כפי שמופיעות בכתב ההגנה, לא ברורות, אביא עובדות אלו כלשונן: "ביום 7.12.10 עמד רכב הנתבעים כשרכב התובעת מבצע פניית פרסה. הנתבע שהבחין כי רכב הנתבע נוסע לאחור וממתין, (כך כתוב בכתב ההגנה- ג.ב.) לאחר זמן מה, כשהבחין כי רכב התובע עומד מבלי לזוז ושהנתיב נסיעה שלו פנוי החל בנסיעה וכאשר חולף על פני רכב התובעת החל אף הוא בנסיעה ופגע ברכב הנתבעים בדופן שמאלי" (ראה סעיף 2 לכתב ההגנה).

                        ב)         העובדות הנ"ל אינן ברורות, שכן הנתבע אינו מדייק בהגדרת תובע או נתבע. בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע, הוא מציין, שרכב צד ג' אשר נסע בנתיב הנגדי ביצע פנית פרסה ולא הצליח להשלימה, נסע אחורנית ומשהבחין הנתבע בכך, המתין הנתבע ואז רכב התובעת נעמד ולא זז ומשכך החל הנתבע בנסיעה איטית במסלול נסיעתו ופתאום רכב צד ג' החליט לנסוע ואז נפגע רכב הנתבע ונגרם לו נזק  בסכום של 8,090.96 ש"ח, הכולל בחובו:  נזק ממשי לרכב בסך של 6,958.96 ש"ח, הוצאות משפטיות וכיסוי יום עבודה הסך של 500 ש"ח ושכ"ט שמאי בסך של 632 ש"ח.

3.         מה בעצם, ניתן לקבוע מטענות הצדדים, כפי שאלו באו לידי ביטוי בכתבי הטענות? לצורך מתן תשובה לשאלה זו ועל מנת להכריע בין גרסאות הצדדים, עבר בית המשפט על כל חומר הראיות שצורף לכתבי הטענות ועל אלו שהוגשו לבית המשפט ולאחר שקילת כל חומר הראיות, אני קובע, שאין כלל ספק בלבי, שהעובדות והנסיבות כפי שהתבררו בבית המשפט מוכיחות ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות הדרושה ולא שמו לב לנעשה בדרכם והתוצאה המתבקשת מעובדות אלו היא, שהאחריות המיוחסת לכל אחד מהמעורבים בתאונה היא בשיעור של 50% - זאת מהנימוקים הבאים:

            א.         א)         התובעת מתארת את נתיב נסיעתה בכביש דו סיטרי ואין חולק על כך, שהיה בדעתה לבצע פניית פרסה. לטענת התובעת, היא נסעה עד למקום שאפשר לבצע פניית פרסה ואכן ביצעה את הפנייה, כאשר בצד ימין של הכביש חנו מכוניות. (ראה כיוון נסיעת התובעת ומיקום עמידת מכוניות בצד ימין של הכביש כפי שנראה על פני התרשים ת/1 וראה הסבריה של התובעת על שצויר על ידה בתרשים - בעמ' 1 לפ', ש' 18-22).

                        ב)         התובעת ביצעה פניית פרסה ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת, לא הבחינה ברכב הנתבע המגיע מהכיוון הנגדי. התובעת מאשרת בעדותה, שהיא אכן לא ראתה את רכב הנתבע והיות ולא ראתה, אין תימה בכך,

                                        ש: "פתאום הרגשתי דפיקה לקראת סיום הפנייה" (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 11-14).

                        ג)          כפי שעולה מעדות התובעת, היה עליה לעבור כברת דרך בעת ביצוע הפנייה ואיני מקבל את טענתה, שרק בעת שהנתבע נכנס בין מכוניתה לבין המכוניות החונות - אירעה התאונה.

                                    איני מקבל את טענת התובעת, שבעת האירוע היא הייתה בגלישה, שכן העובדות העולות מעדות התובעת מצביעות על כך, שהיא הייתה ממש בפנייה ואף לקראת סיומה ואז אירעה ההתנגשות בין הרכבים.

                                    בנוסף לכך, יש לציין את שנאמר על ידי התובעת בכתב התביעה, שהיא למעשה השלימה את פניית הפרסה (ראה גם בעמ' 2 לפ', ש' 9-10).

                                    התובעת פשוט לא שמה לב ותוך אי תשומת הלב  ביצעה את הפנייה בחוסר זהירות, במיוחד לאחר שהתובעת מודה ששדה הראיה באותו מקום מוגבל (שם, ש' 15).

                        ד)         העובדה, שהתובעת אכן הבחינה ברכב הנתבע תוך כדי ביצוע הפרסה, עולה מדבריה היא, שכן אם התובעת לא ראתה את רכב הנתבע, כיצד זה ידעה לומר: ".... הוא חיכה לראות מה צד ג', כלומר אני, מתכוונת לעשות." (עמ' 1 לפ', ש' 24-25).

                                    הפגיעה בשני הרכבים הייתה בעת ובעונה אחת, עת הגיעה התובעת אל הרכבים החונים ופגיעה משותפת זו גרמה לכך, ששני הרכבים ייגררו יחד (עמ' 2 לפ', ש' 7-8).

                        ה)         העובדות שהובאו מפיה של התובעת והנסיבות העולות מחומר הראיות מצביעות בבירור על תרומתה של התובעת לגרם התאונה ובקביעת שיעור אחריותה - כפי שנקבע לעיל.

            ב.         א)         לעובדות שציין הנתבע בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד - עובדות, שכאמור לא ברורות דיין יש להוסיף את העובדות העולות מעדותו של הנתבע בבית המשפט וממכלול העובדות עולה אחריותו ותרומת רשלנותו לגרם התאונה.

                                    העולה מעדותו של הנתבע - בניגוד לעדותה של התובעת - הוא, שהוא  כן הבחין ברכב התובעת ולא רק שהבחין, אלא הבחין בכל המהלך מאז עצירתה ועד לביצוע הפנייה ולכן, אילו היה נוהג הנתבע בזהירות הדרושה ומתחשב "בביצועים" של רכב התובעת, אין ספק שהתאונה הייתה נמנעת או, למצער, היה ממזער את הנזק.